בשנים האחרונות אני מוצאת את עצמי חושבת יותר ויותר על שאלה שמעסיקה לא רק אדריכלים ומתכנני ערים, אלא גם משפחות, הורים, צעירים ואנשים שמנסים להבין איך הם רוצים לחיות את השנים הבאות שלהם.
השאלה הזאת אינה קשורה רק למחירי נדל”ן, למספר חדרים או למיקום על המפה. היא עמוקה יותר. היא נוגעת לאיכות החיים שלנו, לקצב שבו אנחנו חיים, וליחסים שבין האדם לבין הסביבה שבה הוא מבלה את רוב זמנו.
כשבנינו ערים יעילות - ושכחנו את האנשים
לפני כמה עשורים היה נדמה שכיוון ההתפתחות ברור. ערים גדלו, הצטופפו והפכו למרכזים כלכליים גדולים יותר ויותר. הקרבה למקומות עבודה, למרכזי קניות ולמוקדי בילוי נחשבה יתרון משמעותי. ככל שהעיר הייתה גדולה ופעילה יותר, כך היא נחשבה למקום אטרקטיבי יותר למגורים.
אבל מי שצמח בתוך הערים האלה יודע גם את המחיר. רעש שלא נגמר. פקקים שהפכו לשגרה. מרחבים ציבוריים שתוכננו לתנועה, לא לישיבה. בניינים שתוכננו לרושם, לא לאנשים שחיים בתוכם. הצלחנו לבנות ערים יעילות מאוד ושכחנו לשאול אם הן גם ערים שטוב לחיות בהן.
זה לא רק עניין של טעם. תחום הנוירואדריכלות שחוקר את הקשר בין מרחב לבין מערכת העצבים מצביע על כך שסביבה רועשת, צפופה ובלתי צפויה עשויה להגביר את רמות הלחץ בגוף לאורך זמן. כלומר, הסביבה שאנחנו חיים בה לא רק מרגישה לחוצה היא עלולה להשפיע על הגוף והנפש, גם כשאנחנו לא מודעים לכך.
משהו מתחיל להשתנות ולא רק בגלל הקורונה
בשנים האחרונות יותר ויותר אנשים מביעים רצון לגור בסביבה שקטה יותר, קרובה יותר לטבע, עם פחות רעש, פחות עומס ויותר תחושת קהילה. אינני בטוחה שמדובר רק בשינוי נדל”ני או כלכלי. בעיניי מדובר בשינוי תרבותי עמוק יותר תגובה של המערכת העצבית לעולם שהפך מהיר, צפוף ומגרה ללא הפסקה.
היום אנחנו חיים אחרת מכפי שחיינו לפני עשרים שנה. הבית כבר אינו המקום שאליו חוזרים רק בסוף יום העבודה. עבור רבים הוא הפך גם למשרד, גם לכיתה, גם למקום מפגש וגם למרחב ההתאוששות היחיד שלנו. ובמקביל, אנחנו חשופים לכמות גירויים, מידע ורעש שהמוח האנושי לא התפתח לעכל בקצב הזה.
לכן השאלה איפה אנחנו חיים הופכת בהדרגה לשאלה משמעותית יותר מהשאלה כמה אנחנו מרוויחים. זה לא רעיון רומנטי. זו מציאות שהגוף מכיר, גם כשהראש עדיין מתעכב על מחיר הנכס.
הבית לא השתנה - האנשים שחיים בתוכו השתנו
כאדריכלית, אני פוגשת לא מעט אנשים שמגיעים אליי משוכנעים שהם צריכים לשפץ, להרחיב או לבנות מחדש. הם בטוחים שהבעיה היא בגודל הבית, בחלוקה, בכיוון האור. אבל כשמתחילים לנתח לעומק את אורח החיים, את השינויים שעברה המשפחה, את מה שקורה בתוך הבית בשעות שאחרי הצהריים מתברר שהסיפור שונה לחלוטין.
לפני כמה שנים פגשתי זוג שחיפש לשפץ את סלון ביתם. הם הרגישו שהמרחב לא “עובד”, שהוא מרגיש סגור ולחוץ. אבל כשדיברנו לעומק, הבנתי שמאז שהילדים גדלו, הם מבלים שעות ארוכות הרבה יותר בבית, כל אחד עם המסך שלו, כל אחד עם הצרכים שלו. הסלון לא השתנה. הוא פשוט לא תוכנן לאופן שבו המשפחה חיה היום.
במקרים רבים הבית לא השתנה. מי שהשתנו הם האנשים שחיים בתוכו.
הילדים גדלו. הרגלי העבודה השתנו. הצרכים השתנו. לעיתים בית שתוכנן היטב לפני חמש־עשרה שנה כבר אינו תואם את החיים שמתנהלים בו היום. לא בגלל שהוא גרוע, אלא בגלל שהחיים המשיכו ללכת והבית נשאר עומד במקום. הפער הזה הוא אחד הדברים הראשונים שאני מחפשת כשאני נכנסת לבית חדש.
האדריכלות שבאמת משנה היא זו שאף אחד לא צילם
יש היום מגמה חזקה מאוד בעולם האדריכלות לעצב למצלמה. בניינים שנראים מרהיבים בתצלום אווירי, דירות שנראות כמו גלריות לאמנות, מרחבים שמעוררים התפעלות אבל לא מספרים כלום על האיש שמחזיר את הילד מהגן, על האישה שצריכה שעה שקטה אחת, על הבית שצריך לאחסן חיים אמיתיים ולא רק תמונות.
אדריכלות טובה לא נמדדת בכמה לייקים קיבל הפרויקט. היא נמדדת בשאלה אחת פשוטה: האם האנשים שחיים בתוך המרחב הזה חיים טוב יותר?
זו השאלה שמנחה אותי בכל פרויקט. ולכן, לפני שמחליטים על דבר, לפני שמתקשרים לקבלן, לפני שבוחרים גוון לקיר, לפני שמתחילים לחשוב על תקציב אני מציעה לעצור ולשאול: מה הבית הזה כבר לא מצליח להחזיק?
מרפאת בתים אינה מיועדת רק לבתים שכבר נבנו. אני נכנסת גם לפרויקטים על הנייר, לדירות לפני רכישה, לתוכניות שיפוץ לפני שמתחילים לבנות. כי הטעויות היקרות ביותר הן אלה שקורות לפני שמניחים לבנה אחת.
השאלה שמנחה אותי היא תמיד אותה שאלה: האם המרחב הזה מתאים לחיים שאתם רוצים לחיות — לא רק היום, אלא גם מחר.
